<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהודה בן גדיש</h1>
<h2>דף ו:</h2>
גרסינן בעירובין פרק בכל מערבין [כ"ז ע"א] העיד יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר. של בית אבא היו לוקחין ציר בכסף מעשר. אמר לו שמא לא שמעת אלא שמערבין בו קרבי דגים. ומיהו יהודה בן גדיש לא קבל תשובה זו דרבי אליעזר. ופליגי איהו ורבי אליעזר בריבויי ומיעוטי באותה מדה בתרוייהו סבירא להו דכל היכא דאיכא למידרש כלל ופרט וכלל דרשי אינהו ריבוי ומיעוט. כדמפרש בבכל מערבין. ובתוספתא דמעשר שני פ"א [הי"ד] אמר יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר. של בית אבא היו מוכרין ציר בירושלים. אמר לו מי יאמר. שמא דגים מוכרין עמו. ותנן [כ"ו ע"ב] בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן [המים ומן] המלח. ופליגי אמוראי ואמרי דדוקא במים בפני עצמן ומלח בפני עצמו אין מערבין ואין ניקח בכסף מעשר אבל במים ומלח וכגון שנתן לתוכן שמן כדמתרץ רב יוסף מערבין. אבל לענין מעשר פליגי רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד אמר מעשר נמי בכי האי גונא ניקח דאגב השמן יקח בהבלעה אף מים ומלח. וחד אמר אפילו כשנתן שמן אין ניקח. מאי טעמא. פירא בעינן. ויש לשאול מאן דאסר במעשר, מאי שנא גבי ציר דלמאן דאמר דאינו ניקח כי עריב ביה קרבי דגים ניקח. הכא נמי כי עריב שמן במים ומלח יהא ניקח. ויש לתרץ מים ומלח דבעינייהו לאו אוכלא בכל ענין. כי עריב בהו שמן נמי לא חשיב להיות ניקח. דבכי האי גונא לאו פירא הוא בההוא פורתא. אבל ציר בעיניה ראוי הוא לטבל בו ובא מגוף המאכל.
ולתמד נמי לא דמי, שהרי הזגים והחרצנים מתחילה היו פירי גמור אגב אביהן, וכשמתמדין אותן עדיין כח בהם להחמיץ, הילכך ניקח הוא בכסף מעשר. ולא מיבעיא אליבא דמאן דאמר [חולין כ"ה ע"ב] כשמצא יותר מכדי מדתו ואף החמיץ פירא הוא וניקח. אלא אפילו רבי יהודה דאמר אפילו לא מצא אלא כדי מדתו, כיון דמגופא מעיקרא אתי ניקח. ובמסכת מעשרות פרק העוקר שחלים [פ"ה מ"ו] תנן המתמד ונתן מים במדה. ובפ"א נמי דמעשר שני [פ"א מ"ב] התמד שלא החמיץ. גרסינן בירושלמי בגמרא [פ"א ה"א] מתניתין דרבי יהודה דתנינין תמן המתמד וכו'. עד רבי יהודה מחייב. אמר ר' אבהו [זימנין אמר לה בשם ר' לעזר] זימנין דאמרי לה בשם רבי יוסי בר חנינא והוא שהחמיץ. אמר רבי יוסי דברי הכל הוא שכן אפילו מי מלח ניקחין בכסף מעשר. (ובירושלמי פ"א דמעשר שני) ובירושלמי דבכל מערבין [פ"ג ה"א] א"ר יסא שאין הגוף נהנה ניזון מהן. דאמים ומלח קאי. א"ר לוי שהן מין קללה. א"ר אלעזר עשאן במים ומלח נלקחין בכסף מעשר. רבי אחא בשם רבי מישא והוא שנתן לתוכן שמן. א"ר יוסה מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון.
ורבי אליעזר דממעט ציר (ו)לדידיה גרע מתמד. דתמד משהחמיץ (בדברי) [לדברי] הכל ניקח, דתניא בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ אע"ג דקיוהא בעלמא הוא. ואע"ג דלענין איסור אכילה ולענין טומאה הוי ציר כגוף כדאיתא בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] הטמאים לאסור צירן ורוטבן. והתם בהעור והרוטב מייתי חלב נבלת העוף שהמחהו באור וגמאו מטמא בבית הבליעה דכתיב הנפש לרבות את השותה. וכן נמי לענין כרת המחה את החלב. וכן לענין חמץ בפסח. דכולהו נפקי מנפש. והתם מייתי לכל היוצא מן הגוף הרי הוא כמותו. ובעי התם ואלא הטמאים לאסור צירן ורוטבן למה לי לילף מהני. אלא כגוף העיקר חשיב ליה. ואם כן ציר טהור לרבי אליעזר. כיון דהגוף ניקח ציר נמי יהא ניקח.
[וי"ל] כיון דציר אינו לא אוכל ולא משקה לענין קבלת טומאה כדאיתא בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ"ג ע"א] הכי נמי לענין מעשר. וא"ת והרי קור דאינו מטמא טומאת אוכלין וניקח בכסף מעשר [כ"ח ע"ב]. מכל מקום כיון דבעודו רך עומד לאכילה (ו)אם טגנו ושלקו מקבל טומאת אוכלין כדאיתא בבכל מערבין [כ"ח ע"ב]. הילכך ניקח. לאפוקי [ציר] דהוא עצמו לעולם לא יבוא לידי תורת אוכל. ולענין איסור גזירת הכתוב, כיון שעל ידי טיבול נאכל כל דבר הפורש מגוף האיסור או מדבר המטמא כגון שרצים או נבילה כיון שיש בשומן שלו טעם איסור [ראוי] שיהא אסור וטמא כאביו שפירש זה ממנו. מיהו כיון דלאו אכילה ושתיה היא בעיניה כזיעה בעלמא הוא. מידי דהוה אח0ל0ב בהמה טמאה. דאמרינן התם [בכורות ו' ע"ב] למה לי למיסר מגמל גמל שתי פעמים או מריבויא. תיפוק לי דהא אמר מר הטמאים לאסור צירן. והחלב לא גרע מציר. ומשני דאיצטריך למיסריה. נראה דאפילו לרבי אליעזר דאסר ליקח ציר בכסף מעשר. חלב מיהו שרי. כמו שכתבתי. דציר [אינו] לא אוכל ולא משקה. אבל חלב אוכל ומשקה הוא. אם חולבו לאוכל כגון לתוך הקדירה או אם עשה הימנו גבינה הרי הוא אוכל. ואם למשקה. משקה גמור הוא. ואפילו למאן דממעט דגים או עופות דאינו ניקח משום דדרשי כלל ופרט. בחלב של בהמה מודו. דכיון דמאכל הוא או משקה הוא כגוף הבהמה הוי. וא"ת לאביי דאמר התם דאיכא בין תנא דדריש כלל ופרט ואמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע. ותנא אחריתי דדריש נמי כלל ופרט. ודרש ולד ולדות הארץ. ואמרינן מאי בינייהו. ואמר אביי דגים איכא בינייהו דלמאן דדריש פרי מפרי וגידולי קרקע דגים נמי ניקח. ומיהו ציר ממעטינן. ואם כן רבי אליעזר דדריש ריבויא ומיעוטא וממעט נמי ציר. אם כן מאי איכא בין [מאן] דדריש כלל ופרט למאן דדרש ריבויא ומיעוטא. ויש [לתרץ] דודאי מצי פריך הכא. אלא דדחייה לההיא דאביי מההיא דאמר אביי גופיה האוכל פותיתא. ודין מדת ריבויא ומיעוטא אי כללא קמא דוקא או כללא בתרא. הכי נמי למאן דדרשי ריבויא ומיעוטא נמי פליגי אי ריבויא קמא דוקא או ריבויא בתרא. ובעזר השם בסדר ישמעאל נפרש יותר.
